בלי חרטות

"אם הייתי יודעת שזה מה שיקרה לנו, וכמה כואב זה יהיה, לא הייתי נכנסת לזה", היא אומרת וסוגרת מאחוריה את הדלת. אני יושב שם, בוהה בדלת הסגורה, שותק. ברקע עוד מתנגן השיר "שלנו", זה שבזכותו התחלנו לדבר. במאפרה, הסיגריה שהתחילה לעשן ואפילו לא טרחה לסיים כבר כילתה עצמה, ובכוס הג'ק-דניאלס שלי, כל מה שנשאר זה הקרח שכבר הפך למים.

חודשיים החזיק הקשר ביני לבין ה'. יותר ממה שחשבתי, יותר ממה שהאמנתי, יותר ממה שרציתי לפניה. במשך כמה חודשים, מהרגע שעזבתי את הבית, בכל פעם שרצו להכיר לי מישהי התשובה הקבועה שלי היתה שאין לי ראש לשום דבר רציני, שעכשיו זה הזמן שלי, שאחרי כל כך הרבה שנות נישואים מגיע לי לא לחשבן ורק להנות מכל הבאה ליד. לא התביישתי לומר שאני רוצה רק דבר אחד. זה היה כל כך קיצוני, עד שחברה טובה התחילה לקרוא לי "סאבלט", כי לא הייתי מוכן לשמוע על שום דבר שעלול להימשך יותר משבוע-שבועיים.

הרגשתי שאני לא יכול להכיל יותר מזה. כל האיזור מסביב ללב שלי נסגר לרגל שיפוצים, אחרי שספג פגיעה ישירה והתרסק לחתיכות. לא היה לי קל להודות בזה, אבל הגירושים היו לי קשים יותר משציפיתי.

עד שערב אחד הופיעה ה'. בלי מתווכים, בלי כוונה, כאילו משום מקום. היא נכנסה אל הבר ואני קפאתי. הייתי באמצע שיחה עם הברמן שלי וברגע אחד השתתקתי ועקבתי אחרי כל צעד שלה, מדלת הכניסה ועד לאיזור השירותים. כשהחלפה על פניי והעיפה אליי מבט, לרגע קצר העיניים שלנו נפגשו וזה הספיק לי. ידעתי, הרגשתי את זה בבטן.

בזמן שבילתה בשירותים יצאתי רגע החוצה וכשחזרתי ראיתי שהיא יושבת בכיסא שלי - זה שבחרתי בקפידה, כי הוא סיפק לי זווית שאיפשרה לי לראות את כל שהתרחש ולוודא שכולם עושים את העבודה שלהם, זווית שהקלה עליי מאוד את העבודה שלי.

"אז מה, מכל הכיסאות היית חייבת לתפוס את שלי, אה?", אני שואל עם חיוך. לשמחתי, היא מבינה מיד שאני צוחק וזורמת עם זה. היא מבקשת ממני לעשות משהו עם המוזיקה, ומיד מתעוררת אצלי הסקרנות. אין דבר סקסי יותר מבחורה עם טעם מוזיקלי משובח, על אחת כמה וכמה כשהיא נראית כמוה. אנחנו מתחילים לדבר ולא מפסיקים. במשך עשר שעות דיברנו, שתינו, עישנו, צחקנו וחוזר חלילה. מדי פעם הלכתי לבדוק שהכל מתנהל כשורה, וכשחזרתי המשכנו בדיוק מאותה נקודה שעצרנו.

במשך ארבעה לילות רצופים זה חזר על עצמו, אי אפשר היה לעצור אותנו. הלכנו והתקרבנו ובלי שציפיתי לזה גיליתי שאני זוכר מה זה להרגיש, מה זה להתרגש, מה זה לרצות להיות קרוב. עמוק בפנים ידעתי – זה לא הגיוני, זה מוזר, מסוכן. ממרום גילי אני יודע טוב מאוד שמה שמתחיל בבום, עתיד להסתיים בבום גדול יותר. אני מכיר את כל הקלישאות, אבל הלב... הוא מסרב לקבל אותן.

במשך חודשים ארוכים, עוד לפני שהגירושים היו רשמיים וחתומים, חששתי. מהלא נודע, מהיציאה אל עולם ההיכרויות שעזבתי כמעט 13 שנים קודם לכן כשהיה שונה לחלוטין. לא הייתי בטוח אם אני זוכר בכלל איך לייצר אינטימיות עם אישה זרה, איך להתחבר למישהי שלא מכירה אותי ולא יודעת עליי כלום, איך להרגיש משהו למישהי חדשה, איך לפתוח את הדלת אל הלב ולאפשר למישהי להיכנס למרחב שלי, אחרי שעבדתי כל כך קשה בשביל לשקם אותו ולהפוך אותו לבטוח.

אבל ה' היתה אחרת. היא שחררה אותי מהפחדים האלה, והדבר הכי מדהים היה שהכל קרה איתה בטבעיות. משהו בה ובחיבור בינינו הכניס בי בטחון שזה בסדר, שאני יכול לשחרר שליטה כי שום דבר רע לא יקרה. אפשרתי לה לדעת הכל, להיכנס הכי עמוק אל תוך המרחב שלי, הפיזי אבל בעיקר הרגשי, ואפילו סידרתי לה מקום. בכל פעם שהיה קול בתוכי שאמר לי להיזהר ולשמור על עצמי, היה קול אחר, שיכור מהתרגשות והתאהבות שדיבר בקול חזק יותר וניצח.

עד אותו ערב שבו שני הקולות השתתקו בבת אחת.

היא יושבת מולי עם עיניים עצובות ומבט של "הלוואי ויכולתי להסביר" אבל היא לא צריכה להגיד הרבה בשביל שאבין. מהרגע הראשון קראתי אותה, הרגשתי אותה. והיא אותי. אלה היו חודשיים שהיה בהם הכל – חיבור מטורף ולא מוסבר, רגשות שהתרוממו לגבהים לא הגיוניים, אינטימיות פיזית ומנטלית וגם לא מעט לילות לבנים. אבל כל אלה הביאו איתם גם בעיות, אי-הסכמות ורגעי דממה סוערים אחרי שהטונים, בעיקר שלי, עלו למקומות לא טובים.

אני יודע שהיא הגיעה אל קצה גבול היכולת שלה להכיל את הרגעים האלה, ושעוד שנייה היא תיעלם לי. אני מרגיש את זה, אני רואה את זה בעיניים שלה שלא מיישרות אליי מבט אפילו לשנייה. אני יושב בלי להוציא מילה ורק מקשיב.

"בכל הזמן הזה שלנו, אחרי כל ויכוח שהיה לנו, מה שגרם לי להישאר זו התחושה שלא משנה מה, אני ממש רוצה להיות קרובה, להרגיש אותך בחיים שלי. אבל אני... אני כבר לא מרגישה את זה. הריב האחרון שלנו גמר את זה בשבילי".

היא מדברת וכל מילה שיוצאת לה מהפה מרגישה כמו דקירה. אני מנסה למצוא את המילים להגיב, אבל שום דבר לא יוצא. אחרי כמה שניות של שתיקה היא קמה, לוקחת את התיק שלה ומתחילה לצעוד לכיוון הדלת. אני רוצה לומר לה לעצור, לחכות, ושוב, המילים לא יוצאות. היא פותחת את הדלת ונעצרת לכמה שניות. בראש שלי עוברת מחשבה טיפשית שאולי בעוד שנייה היא תתחרט, תסגור אותה ותחזור לשבת לידי, משל היינו חלק מאיזו סצינה בסרט רומנטי זול ומלוקק, מהסגנון ששנינו סולדים ממנו. אולי תתיישב לידי ותגיד לי שוב "אהוב שלי", כמו בפעם ההיא שנפלט לה ואז צחקה ממבוכה.

במקום זה היא מסתובבת אליי ומביטה בי דרך אותן עיניים ששבו אותי מהרגע הראשון שראיתי אותן.

"אני מצטערת. באמת. נשבעת לך שאם הייתי יודעת שזה מה שיקרה לנו, וכמה כואב זה יהיה, לא הייתי נכנסת לזה", היא אומרת וסוגרת מאחוריה את הדלת. אני יושב שם, בוהה בדלת הסגורה, שותק. אני מרגיש איך הלב שלי סופג שוב את אותה פגיעה ישירה, ויכול לשמוע את הרסיסים מתפזרים סביבו.

אני חושב על כל הפחדים שהיו לי לפני שהגיעה, אלה שמנעו ממני לרצות להרגיש, להתקרב ולקרב, ותוהה האם עכשיו הם יחזרו אליי. אני מבין שאני חייב לעבוד על עצמי, כדי לזכור שהביטחון שהרגשתי בזכותה הוא שלי, ושאני חייב לשמור עליו ולטפח אותו כדי לאפשר לעצמי להרגיש שוב. המחשבות האלה רצות לי בראש במהירות מסחררת, ואני לא מצליח להתמקד באף אחת מהן. אני ממשיך לבהות בדלת הסגורה.

"גם אם הייתי יודע שזה מה שיקרה לנו, וכמה כואב זה יהיה, הייתי נכנס לזה שוב בלי להסס לרגע. וזה, אהובתי, כל ההבדל בינינו", אני רוצה להגיד לה, אבל היא כבר רחוקה מדי בשביל לשמוע.

פורסם לראשונה ב ynet יחסים