לונדון פינת פלורנטין

לפעמים בחיים, יש צמתים שפניה לא נכונה תוקעת אותך על כביש מהיר שאין בו איפה לעשות פרסה. אתה חייב להמשיך קדימה ולקוות שתגיע אל היעד.

"הילה ואני נוסעות לעבוד בעגלות בלונדון. אולי תבוא?", היא שואלת אותי בכניסה לבר שבו היא עובדת כמארחת. היא החברה הכי טובה שלי מכיתה א' והיא עומדת לנסוע למקום שאני חולם לגור בו מכיתה ה'. עכשיו אני צריך לקבל החלטה איזו פנייה לקחת, וזה מרגיש כאילו כולם מצפצפים לי מאחורה שאסע כבר.

היא לא יודעת על האפשרות השנייה. שבוע קודם לכן, ויקטור, שהיה לו את אחד ממועדוני ההופעות הכי שווים בעיר, סיפר לי שהוא פותח חומוסייה בלב פלורנטין. "עכשיו שמע רגע, אני אין לי כח להיות שם כל היום. בוא, קח ת'מקום, תנהל אותו כאילו שלך. מה 'תה אומר?". ויקטור לא אחד שמחכה לתשובה ומבחינתו אם לא אמרתי "לא" תוך שלוש שניות מהרגע שהוא סיים את המשפט, המשמעות היא שאני מסכים.האמת היא שהוא צדק. לא יכולתי ולא רציתי לסרב לזה. בכל זאת, השנה היא 2003, פלורנטין זה המקום הכי מגניב בעיר, לפחות לפי מה ששודר כמה שנים לפני זה בטלוויזיה, ולי, ילדון בן 21, יש הזדמנות לעבור אליה. איפה ה"לא" נכנס כאן לאירוע?!?! יומיים אחרי השיחה איתו כבר התארגנתי על דירה של דוד שלי, שהסכים להשכיר לי אותה בזול. בראש כבר רצו לי תוכניות ופנטזיות איך אני נהיה חבר של כל בעלי העסקים מסביב, מתרועע עם כל מיני מוזיקאים מגניבים, מכיר כל מיני בחורות נאות ובגדול - כובש את העולם. התל אביבי, הקטן, הפלורנטיני.

ועכשיו זאתי באה לי עם הלונדון שלה, וכל מה שעובר לי בראש זה יס מייט, נו מייט, סורי מייט, מיינד דה גאפ, ו-יו ניד טו גו סטריי אהד - כי למה להגיד את ה T בסוף מילה אם אפשר שלא, וזה מבלבל אותי לאללה.

היא מסתכלת עליי ורואה שאני לא יודע מה להגיד ולא ממש מבין מאיפה זה בא, ככה בשניה אחת. "באתי לשתות כפרה, מה עכשיו נפלת עליי עם רעיונות כאלה?!", אני רוצה להגיד לה אבל מאחורי עומדים עוד כמה אנשים שלחוצים להיכנס, וממש לא מעניין אותם עכשיו אם לונדון כן מחכה לי או לא מחכה לי. "טוב, כנס, נדבר על זה עוד מעט, אני אסביר לך הכל". עמוק בפנים ידעתי שאני לא צריך שום הסבר. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ולא חשבתי על ההשלכות של זה. על אף כל החלומות על תל אביב ופלורנטין והסצנה והמוזיקה והבחורות והחיים לבד והים והחופש והכיף וכל שאר אינספור הדברים שיש לה להציע, לונדון היתה עבורי משהו אחר. לונדון היתה הכדורגל הכי טוב בעולם. לונדון היתה הופעות באולמות הכי יפים. לונדון היתה מזג האוויר המושלם. לונדון היתה החלום שארבע שנים קודם לכן, מעל הקבר של אבא שלי, הבטחתי לו שאגשים. לונדון היתה מעבר לחלום. לונדון היתה הבית שמעולם לא גרתי בו.

צילום: מירי ביטון

חודש וחצי לאחר מכן כבר עמדתי בביקורת דרכונים בהית'רו. פקידת הגירה גדולת מימדים שאלה למה באתי, אז שיקרתי שבאתי ללמוד אנגלית. היא הסתכלה עליי במבט של "את מי אתה בא לחרטט" אבל בבריטיש, אז הצגתי לה חשבונית על סך 700 פאונד, ששילמתי לאיזה "בית ספר לאגלית" באמצע רחוב אוקספורד, בין סניף של מקדונלד'ס לעוד סניף של H&M. היא המשיכה עם אותו מבט עד שדקה לאחר מכן, בחוסר רצון מדהים, הורידה את כל כובד משקלה על הדרכון שלי ודפקה בו חותמת עם ויזה לשנה, כולל אפשרות לעבוד קצת, ובעטה אותי לדרכי.

בזמן שצעדתי מבוהל אל מסוע המזוודות, מתפלל שלא תתחרט לי פתאום, עדיין לא ידעתי שמה שהכי יפה בחיים האלה זה שיש חלומות ויש מציאות. שני הדברים לא תמיד מתחברים. שמונה חודשים אחרי זה חזרתי לארץ עם הזנב בין הרגליים, לב שבור ומינוס בבנק כי פוק מי מייט, איזו עיר יקרה זו. לתל אביב הגעתי רק חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. חמש עשרה שנים דהרתי במהירות מופרזת על האוטוסטרדה של החיים עד שמצאתי את היציאה הבאה, כשבדרך עברתי ביותר מדי צמתים ונראה שאיכשהו, תמיד לקחתי את הפניה לכביש הארוך והמפותל יותר, זה שעדיין לא סללו לגמרי ושעדיין יש בו מיליון מעמורות. למזלי, אני רכב ארבע-על-ארבע. כזה שלא רועד מכל בור בכביש, לא משנה כמה הוא עמוק או כמה זמן לוקח לצאת ממנו. מהצד השני, לא משנה איזה רכב אני או איזה נהג טוב אני, דבר אחד מעולם לא ידעתי לעשות - לקרוא מפות. לשמחתי, מתישהו, מישהו חכם המציא את ווייז אז עכשיו יש מי שפשוט אומר לי לאן כדאי לי לנסוע.  

אם רק היה ווייז לחיים, כזה שאומר לך מה המסלול הכי משתלם או איזו פניה עליך לקחת בצומת הבא - הכל כדי להגיע לאן שאתה רוצה בחיים עם מינימום בורות בכביש… או שאולי זה בעצם כל הקסם, שאתה מוצא לבד את הדרך?