על סרטן וסקס

אתה תופס מעצמך טיפוס מיני?" היא שואלת אותי עם מבט מפלרטט שיש לו רק משמעות אחת, רגע לפני שאנחנו שותים עוד איזה צ'ייסר לשחרור האווירה. "זה משהו שתצטרכי לגלות בעצמך", אני מסתכל לה עמוק בעיניים ועונה בלי להסס. היא מחייכת חיוך שובב. היא חושבת שאני מפלרטט איתה, שאני מנסה לשחק את הקשה להשגה, ואין לה מושג שהאמת קצת יותר מסובכת מזה. היא לא יודעת שפעם, לפני הסרטן שגרם לי לאבד שליטה על הסוגרים ותחושה באזורים הכי רגישים ונעימים בגוף, הייתי טיפוס מיני. מיני מדי אפילו. בכל רגע של היום הייתי מוכן לקפוץ למיטה עם זו שאני איתה, ותמיד זה עבד לי, לנו. היום, למרות שהתחושה חזרה ונעים שוב, משהו בכל זאת השתנה. פתאום הלכה הספונטניות, הלכה התשוקה שהיתה מופעלת באופן אוטומטי כמעט, הלכה המיניות ההיא מפעם.

היא מדליקה סיגריה ומכניסה אותה בין שפתיה המהממות. היא יודעת בדיוק איך לשחק את המשחק. אני מסתכל עליה ובראש שלי רצים לי אינסוף רעיונות לגבי מה שאנחנו יכולים לעשות יחד. כל מה שבא לי זה לקחת אותה עכשיו, אפילו לא צריך לחכות שנגיע הביתה, אבל אני מרגיש שהגוף בוגד בי. משהו שם לא קורה. אני נוכח לגלות שוב שהיום המיניות שלי אחרת. יותר מתוכננת, יותר מוקפדת, לעיתים גם יותר מהונדסת. כשאתה חולה מדברים איתך על לנצח את ה"מחלה". מדברים איתך על הטיפולים, התרופות, ההקרנות, תופעות הלוואי ועל זה שאתה חייב להיות חזק. לא מדברים איתך על החיים שאחרי. לא מדברים על האינטימיות, על התחושות, על החשק המיני. לא מדברים איתך על המילים האלה שכל כך מביך לדבר עליהן – סקס, אורגזמה, סיפוק מיני, זקפה, רטיבות. לא מדברים. משאירים אותך לגלות את העולם הזה מחדש, לגלות לבד במה אתה מוגבל, מה כבר לא מרגיש אותו הדבר, מה כבר לא עובד כמו פעם. אז אתה מגלה, צעד אחרי צעד. אתה חווה חוויות שגורמות לך לרצות לקבור את עצמך, חוויות שגורמות לך לרצות שהיא רק תיעלם לך מהמיטה כדי שלא תצטרך להסביר. חוויות שגורמות לך לא לרצות להוריד את הבגדים מאף אחת יותר לעולם. אומרים עלינו, המחלימים מסרטן, שאנחנו טיפוסים חיוביים, נכון? חזקים, כאלה שמסתכלים על חצי הכוס המלאה. אחרת לא היינו פה, לא היינו שורדים. אז ככזה, על הדרך אתה גם מוצא פתרונות. אתה לומד לעשות דברים אחרים שיעשו לה טוב, שיגרמו לה לאבד את השליטה ולו לרגע, לומד להשקיע את האנרגיות שלך במקומות אחרים בגוף, אתה לומד איך לא לוותר על הדבר היפה הזה שנקרא סקס. כי מביך או לא לדבר על זה – אין דבר יפה יותר מסקס, לא תשכנעו אותי. לאט לאט אתה גם לומד עם מי אפשר לדבר על זה, את מי אפשר לשתף, מי באמת קרוב מספיק בשביל לשמוע ולא לשפוט. פתאום אתה מגלה שהשד לא כל כך נורא, שאתה לא כזה דפוק וש-וואלה, כשאתה חי בתל אביב, אתה ממש לא לבד. יש עוד הרבה גברים שהתפקוד שלהם לא מאה, וזה בכלל בגלל כל ה-קוק שהם עושים, לפחות לך יש תירוץ טוב, מרגש כזה, עוצמתי... "אתה זוכר מה שאלתי אותך כשנפגשנו? אז עזוב, אני את התשובה שלי קיבלתי", היא אומרת לי עם חיוך ומוסיפה קריצה, כדי שחלילה לא אבין אותה לא נכון. כשאני קם להביא לנו משהו לשתות כי נהיה לנו יותר מדי חם. אני מסתכל עליה, מחייך ובראש עוברת לי מחשבה אחת: "מעניין מה היית אומרת אם היינו מכירים לפני שבע שנים...."