קרוב יותר

"ככל שאנחנו מנסים להתקרב אנחנו רק מרחיקים", היא אומרת בראיון. אני צופה בו בעניין ומקשיב לכל מילה שיוצאת לה מפה. אני מסתכל עליה מעבר למסך ומתפעל מהעובדה שהבחורה המהממת שמדברת אל המיקרופון, היא זו שזיכתה אותי בתואר "בן זוג". בזמן שאני מרותק למסך היא יושבת לידי על הספה הקטנה שלה, זו שמספיקה לשני אנשים וכרית, וזה מרגיש כאילו היא יושבת בקצה השני של אולם כדורסל. בימים האחרונים היא מרגישה לי רחוקה, מנותקת, מהורהרת, כאילו תוהה למה הכניסה את עצמה, ועוד בכאלה עוצמות. אחרי מספר שבועות שבהם אי אפשר להפריד בינינו, היא מתנתקת. ברגע אחד היא לוקחת חמישה צעדים אחורה ומשאירה אותי לתהות מה השתנה בה. היא סוחבת על הלב שלה את כל מטעני העבר ועכשיו היא מניחה אותם על השולחן.

אני שומע אותה אומרת את המשפט הזה, ומרגיש כאילו נתנה לי לצפות בראיון הזה רק כדי להשמיע לי את מה שהיא לא מסוגלת לומר לי ישירות בפנים. אני מסובב את ראשי אליה והיא מהנהנת. לפעמים אנחנו לא צריכים לדבר, אנחנו מבינים את המחשבות אחד של השניה. הראיון מסתיים ובמשך דקות ארוכות אנחנו לא מוציאים מילה, עד שהיא לוחשת "אני מפחדת. מפחדת לחזור על טעויות העבר שלי, כשכבר מהתחלה התעלמתי מנורות האזהרה שנדלקו מולי, רק כי האמנתי וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו ויהיה בסדר."

צילום: שלי אבידור

אני מכיר את המטענים האלה, אני סחבתי ועדיין סוחב כמה דומים, אבל בוחר בכל יום מחדש לא להכניס אותם אל הקשר שלנו. כשמאחוריך כמה וכמה מערכות יחסים, כשאחת מהן נמשכה שלוש-עשרה שנים שבמהלכם גידלת שלושה ילדים לא שלך, אי אפשר שלא יהיו מטענים. בכל יום אני מזכיר לעצמי שמה שהיה פעם לא רלוונטי למה שקורה עכשיו. אני לא מי שהייתי פעם, היא לא כמו אף אחת שהייתי איתה בעבר, ובכלל, לכל מערכת יחסים הסיפור שלה. זה לא קל, לפעמים אני לא מקשיב לעצמי, ולא פעם הדיון שמתנהל בתוך ראשי הופך במהרה לשיח חרשים, אבל אני עובד על זה. אני חייב לעשות את זה כי אני לא מוכן לוותר עלינו, לא מוכן שנתפספס, בטח ובטח לא בגלל מה שהעבר מחזיק בחובו. עשיתי את הטעות הזו לא פעם, נתתי לחוויות שלי מקשרים קודמים להפריע לקשרים חדשים, ותמיד התחרטתי על זה אבל כבר היה מאוחר מדי. החלטתי שהפעם אני לא נותן לזה לקרות.

"אני מבין את זה, את יודעת, גם לי יש את הפחדים שלי. אבל תסתכלי עלינו רגע, הגוף שלנו מלא צלקות", אני אומר ומעביר אצבע עדינה על הצלקות שלה, עדות לניתוח שעברה כשהיתה צעירה, "לך יש כמה, לי יש כמה, אבל את יודעת שבסופו של יום הן רק צלקות, הן סגורות. הן פה כמו מן תזכורת לכל מה שעברנו בחיים, עם מה היינו צריכים להתמודד ועל מה היינו צריכים להתגבר כדי להגיע לכאן. אבל זה נגמר. אלה רק צלקות, לא פצעים פתוחים שעוד מדממים על הסדינים שלנו."

אני מסתכל עליה וממתין לאישור שהיא מבינה, שהיא מסכימה עם אופן החשיבה שלי. אף שריר בפנים שלה לא זז והיא נראית כמו הציור היפה בעולם, מאלה שמציגים במוזיאונים ולא נותנים לאף אחד להתקרב מעבר לפס ההפרדה, שלא לדבר על לגעת. במקום להגיב היא תופסת לי את כף היד ואני מרגיש את חום הגוף שלה, זה שכל כך התגעגעתי אליו בימים האחרונים כשהיתה בעולם אחר, משלה, כזה שכל ניסיון כניסה אליו לווה בהססנות ואינספור תשובות אפשריות לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?".

במהלך הימים האלה ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול על מנת לנסות לקרב אותה בחזרה, אבל ללא הצלחה מרובה. אנחנו חוזרים לשתוק אחד מול השניה כשברקע, המוזיקה שממלאת את החדר משתנה בסדר אקראי. פתאום מתחיל השיר שהפך להיות "השיר שלנו" כשהתנגן בדיוק ברגע שבו רכנתי אליה ונישקתי אותה לראשונה, והוא מעלה חיוך קטן על פניה. כמוני, גם היא מסמנת רגעים בחיים על פי שירים, גם היא נותנת משמעות מוגזמת למילים שבוקעות מהרמקולים. זה מה שחיבר בינינו מלכתחילה.

"אני יודעת שאתה צודק, ואני רוצה להאמין בזה אבל הפחד, אתה לא מבין מה הוא עושה לי. אני יודעת שאני מרגישה מרוחקת ואני מצטערת, זה לא מגיע לך. אני רוצה לחזור, אני עובדת על זה, באמת, אבל כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו זה שאני בדרך", היא אומרת כשהשיר מסתיים אבל לא מסתכלת לי בעיניים.

אני מחפש את המילים לענות לה אבל אין לי מה לומר. אני יודע שעכשיו זה הזמן שלי לתת לה את הביטחון שהבטחתי לה כל הזמן, להוכיח לה שכל ההבטחות שנתתי לה לא היו סתם. איזה תוקף יהיה למילים שלי על זה שחשוב לי לגרום לה להרגיש בטוחה, אם ברגע הראשון שהיא חווה משבר, אעזוב אותה להתמודד איתו לבדה? איזה מן גבר אהיה עבורה, אם במקום לתמוך בה ולהזכיר לה שזה בסדר לפחד, אכעס כי היא מרוחקת וזה לא עושה לי נעים? אני מסתכל עליה ורואה שקשה לה עם המצב, שהיא ממש מנסה להילחם בו, אבל למעשה כל מה שהיא צריכה זה את המרחב שלה רגע בשביל לנשום, לסדר את המחשבות ולהתחבר אלינו מחדש. "אני שמח שאת בדרך, ואם את צריכה שאאסוף אותך, רק תגידי", אני מנשק לה את גב כף היד וחותם את השיחה שלנו.

זה לא פשוט לטיפוס חסר סבלנות כמוני שרוצה את הכל אתמול, אבל אני מכריח את עצמי לזכור שלפעמים צריך לדעת מתי לעצור, לשחרר ופשוט לתת לזמן לעשות את שלו, כי כמו שמישהי חכמה לימדה אותי - ככל שאנחנו מנסים להתקרב, אנחנו רק מרחיקים.

פורסם לראשונה ב ynet יחסים